סוף עידן הנשיאות 

סוף עידן הנשיאות

רפאל לב-ארי 31.10.2013   

באביב 2014 אמורה הכנסת לבחור נשיא מדינה חדש שיחליף בתפקידו את הנשיא המכהן שמעון פרס. המרוץ לנשיאות כבר החל ובהקשר זה הוזכרו כמועמדים אפשריים לתפקיד שמותיהם של ארבעה אישים פוליטיים, שניים שמכהנים בכנסת ה-19 וכפי הידוע מעוניינים במשרה ושניים שכיהנו בעבר בכנסת. כל הארבעה נשאו בתפקידים פוליטיים נכבדים בכנסת ובממשלה, ועם זאת יש להניח כי בראייה היסטורית הקריירה הפוליטית שלהם לא תיזכר במהומה  בדברי הימים של מדינת ישראל. מעטים בלבד זוכים להיכנס אל הפנתיאון הלאומי, ולכבוד זה ראויים מנהיגי הציונות ובראשם הרצל, ראשי ממשלות ישראל ובראשם בן-גוריון ובגין וכן רמטכ"לים שניהלו מלחמות. לעומתם, כהונת נשיאי ישראל מראשית המדינה ועד ימינו היא חסרת כל משמעות בהיבט ההיסטורי ואילו תרומתה בהיבט העכשווי היא שולית. מדוע אם כן מבקשים קשישי הפוליטיקה הישראלית לסיים את פעילותם הציבורית באקורד ממלכתי? אולי כי זהו הסיכוי היחיד שייצרבו בתודעה הלאומית כמי שזכאים מתוקף המשרה להימנות על אותו פנתיאון לאומי. אישים אלה מבקשים לעצמם כבוד ומעמד מאחר והמשרה בהגדרתה על פי חוק יסוד: נשיא המדינה היא ייצוגית במהותה. בטווח המיידי המשרה אכן מעניקה כבוד ומעמד לנשיא שאינו כושל בהתנהגותו מבחינה אתית או פלילית, אך המשרה אינה יכולה להעניק מקום של כבוד לנשיא כדי להימנות על בכירי האומה, אלא אם כן היה הנשיא ראוי לכך עוד קודם למינויו לתפקיד הרם.

החברה הישראלית אינה מקיימת שיח ציבורי האם המתכונת הנהוגה של נשיא מדינה ייצוגי חיונית ואם לאו מדוע אין מבטלים את מוסד הנשיאות או לכל הפחות מעדכנים את סמכויות הנשיא, כך שתוענקנה לו סמכויות נוספות מעבר לאלה הקבועות בחוק. המערכת הפוליטית לא מצאה לנכון לשנות את סמכויות הנשיא ואילו המחשבה על ביטול מוסד הנשיאות עלתה בעבר בהקשר להצעות חוק לכינון משטר נשיאותי בישראל, לפיהן הנשיא כמו בדמוקרטיות מערביות יעמוד בראש הרשות המבצעת. בחינת שתי האפשרויות כאמור היא לגיטימית לחלוטין, אך תחילה יש לנמק מדוע מוסד הנשיאות במתכונתו הנוכחית אינו ממלא כל ייעוד ראוי לעיצוב דמותה של החברה הישראלית, שעל כן יש להצהיר על סוף עידן הנשיאות.

מבקרי מוסד הנשיאות שמבקשים לעשות את מלאכתם קלה יצביעו על הבושה והכלימה שהמיט הנשיא השמיני על מוסד הנשיאות, אלא שנקודת השפל של מוסד זה לא צריכה להיות נקודת הפתיחה לדיון ציבורי על עתידו של מוסד הנשיאות. המבקשים דיון מעמיק לבחינת תפקודו של מוסד הנשיאות ותרומתו לחברה חייבים לעשות זאת כאשר הנסיבות מאתגרות מתמיד, דווקא בעת שמכהן בו הנשיא התשיעי רב הפעלים, אדם מוערך מאוד בקרב הקהילה הבינלאומית ומנהיגיה ובקרב עמו, שאין חולק על ניסיונו רב השנים ועל מעמדו הייחודי, על היותו אחרון הנפילים שראה מקרוב את מייסדי האומה ופעל לצדם מתוך תחושת שליחות לאומית כנה ומתוך תחושת אחריות כבדה.

מעצבי דעת קהל בעיתונות הכתובה לא נרתעו ממעמדו הייחודי של הנשיא שמעון פרס והעבירו כלפיו ביקורת בכמה היבטים כלהלן:

(א) ממעמדו כנשיא המדינה, פרס מבקש לשנות את התדמית הציבורית הפוליטית שהייתה לו כאדם שנוי במחלוקת עקב עמדותיו הפוליטיות והמדיניות ועקב התנהלותו הפוליטית ( "התרגיל המסריח", "חתרן בלתי נלאה" ). דומה כי פרס הצליח בערוב ימיו לזכות בכמה שנות חסד ואהבה מהציבור הרחב שלא היו מנת חלקו בעת שעסק בפוליטיקה. משכך הם פני הדברים, הרי תקופת הנשיאות מאפשרת לאוחז במשרת הנשיא תיקון תדמית העבר על פי דעה אחת ויש יאמרו עיוות תפיסת העבר הפוליטי של פרס על פי דעה אחרת. 

(ב) בשנות כהונתו כנשיא הקיפו את פרס אנשי לשכה מסורים, עוזרים ויועצים נמרצים אשר מלאו תפקיד חשוב בפולחן האישיות שסבב את אירועי ועידת הנשיא בשנת 2013 ואת ציון יום הולדתו ה-90. לרבים היו האירועים תמוהים והזכירו תופעות ממדינות בהן פולחן אישיות הוא נורמה שלטונית, צפון קוריאה למשל. אך פרס לא סבר כי עובדי בית הנשיא נסחפו בלהיטותם לעצב בתודעה הציבורית את היותו אישיות רמת דרג שאין כדוגמתה בתרומתה למדינה ולחברה, או כי האירועים שנחגגו לכבודו היו למעלה מן המותר.

(ג) במשך עשרות שנים פרס היה מעורב בעיצוב מדיניות החוץ של ישראל, בשותפות לקבלת החלטות מכריעות ובהובלה של תהליכים מדיניים. לכן, יש הסבורים כי הרקורד המרשים של פרס בנושאים המדיניים-ביטחוניים מעניק לו לגיטימציה להתבטא בחופשיות בנוגע לסוגיות מדיניות וביטחוניות שעל סדר היום, כמו המשא ומתן עם הפלסטינים, ההתמודדות עם תכנית הגרעין האיראנית או לעניין היחסים המיוחדים שבין ארצות הברית לבין ישראל. המבקרים שוללים את החריגה של פרס מסמכויותיו על פי החוק. להבנתם כל התבטאות של פרס שהיא שונה מעמדתו של ראש הממשלה נתניהו או נוגדת לה, פוגעת באינטרסים של ישראל שכן עמדותיו של פרס מערערות על סמכותו של נתניהו לקבוע את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל ועל אפשרות קבלת עמדותיו בזירה הבינלאומית.

תומכיו של הנשיא פרס שוללים את שלושת הטענות הנזכרות של מבקריו. לתפיסתם פרס השיב את כבודו של מוסד הנשיאות, הציג בהצלחה רבה את עמדותיה של ישראל וכן זכה ליוקרה רבה בקרב הקהילה הבינלאומית. פרס בראייתם הוא נכס לאומי שבתפקידו כנשיא שירת נאמנה את האינטרסים של מדינת ישראל.

כאשר חושבים על ארבעת המועמדים לתפקיד הנשיא הבא, ברור הוא שאינם ברמתו של פרס וספק רב אם יעוררו מחנות של מבקרים ותומכים. מצד אחד, הם לא יזכו לביקורת נוקבת על תיקון תדמית העבר הפוליטי שלהם, פולחן האישיות שסביבם או על מעורבותם בנושאים מדיניים-ביטחוניים. מצד שני, הם לא יזכו לאותה יוקרה בזירה הבינלאומית. לפיכך תקופת הנשיאות שלאחר הנשיא פרס צפויה להיות לא מעניינת, לא מיוחדת, משעממת במידה רבה, כיאה למוסד נשיאות שכל מהותו בייצוגיות.  

הציבור אינו נוהג בחוכמה כאשר הוא מותיר את שאלת בחירתו של הנשיא הבא בידי חברי הכנסת. ציבור הרואה שאלה הם ככל הנראה המועמדים המובילים לתפקיד, יכול לפעול לקידום מועמדים ראויים מטעמו ובכך לאתגר את חברי הכנסת. למשל, הציבור יכול לתמוך במועמדותו של חתן פרס נובל לכימיה לשנת 2011 – פרופסור דן שכטמן– אישיות מכובדת ובעלת יוקרה בינלאומית. שכטמן מגלה מעורבות ועניין רב בנושאי חינוך ומדעים, זאת מגיל הגן ובית הספר היסודי ועד להשכלה הגבוהה. אישיות ברמתו עשויה לפעול להשבת מוחות מדעיים לישראל ולפתיחת מוסדות מחקר חדשים לקליטתם. יתרה מזאת, שכטמן מבקש לקדם ערכים בחברה שיעצבו כאן את הדורות הבאים. כדי ששכטמן יוכל לקדם את האג'נדה שלו בנושאי חינוך, מדעים וערכים, יש אכן להתאים את החוק כך שיקנה לו תפקיד משמעותי וביצועי. הסיכוי שהמערכת הפוליטית תקדם ביוזמתה את מועמדותו של שכטמן לנשיאות היא נמוכה, ואילו הסיכוי שהיא תקנה לו סמכויות בחוק המותאמות לאג'נדה נשיאותית היא אפסית. יתכן ושכטמן אינו רואה עצמו מועמד מתאים לכהונה כנשיא או שאינו מעוניין לשנות את מסלול עיסוקו כמרצה וכחוקר, אך לא מן הנמנע כי לחץ ציבורי עשוי לעורר בו שאיפה כמוסה לרצות במשרת הנשיא ומהסיבות הנכונות, מה שלא ניתן לומר על קשישי הפוליטיקה הישראלית. למותר לציין כי באדם במעלתו של שכטמן לא יוטחו אותן שלושת הטענות של המבקרים כפי שהופנו כלפי הנשיא פרס. בעידן הרשתות החברתיות, פתיחת קבוצת תמיכה בפייסבוק תחת השם "שכטמן לנשיאות" עשויה לעורר תמיכה רחבה בציבור של משכילים וצעירים אשר מבקשים לראות בדמות הנשיא מודל לחיקוי, משהו שונה בתכלית מהאפרוריות של אותם פוליטיקאים שמיצו את יכולותיהם בזירה הפוליטית. מאבק ציבורי יכול לטלטל את המערכת הפוליטית כדי שתתעשת מתרדמתה, זאת כדי שתפעל להציב מועמדים ראויים למשרת נשיא המדינה.    

בנסיבות של נשיאות ייצוגית חסרת תועלת ממשית, האפשרות המועדפת היא להביא לביטול מוסד הנשיאות במתכונתו הנוכחית, לא מכיוון שהנשיא פרס חרג מסמכויותיו ולא מכיוון שהנשיא הבא אחריו צפוי להיות 'אפור'. הצורך בביטול מוסד הנשיאות אינו נוגע ישירות למוסד הנשיאות, לנשיאים או למועמדים למשרת הנשיא. הסיבה האמיתית בצורך זה נעוצה באי תפקודו של ראש הממשלה, זאת נוכח סמכויותיו הרבות החובקות את הנושאים המדיניים-ביטחוניים ואת הנושאים החברתיים-כלכליים. מוטת האחריות של המנהיג כפי שהיא מתקיימת במדינת ישראל היא בלתי אפשרית.

מדינת ישראל חייבת לעבור לשיטת ממשל משולב - כינון משטר נשיאותי בו לנשיא מוקנות סמכויות ביצוע בנושאים המדיניים-ביטחוניים ובאלה הנוגעים לעם היהודי, לצד דמוקרטיה פרלמנטרית בה לראש הממשלה מוקנות סמכויות ביצוע בנושאים החברתיים-כלכליים.

קצרה היריעה מלתאר את שיטת הממשל המשולב במאמר זה. המעוניינים להכיר את עיקריה של שיטה זו ואת הנמקותיה, יוכלו להעמיק את ידיעתם בקריאת הספר: המנהיגים, בנתיבים דמוקרטיים, הצעה לשינוי שיטת הממשל בישראל. הספר 'המנהיגים' עתיד לצאת לאור בתחילת שנת 2014.